הראשונה שבהן עלתה אצלי לאחר שקראתי (לא צפיתי באותו המשחק) על הדרך שבה הפסידה סרינה וויליאמס ברבע הגמר לקארולינה פלישקובה הצ'כית. סרינה הובילה כבר 1:5 במערכה השלישית והיו לה 4 נקודות משחק, אך היא נפצעה בכף רגלה ולא השכילה לנצלן. פלישקובה זכתה בששת המשחקונים הבאים ועלתה לחצי הגמר. כאשר קראתי על האופן שבו התנהלה המערכה המכרעת באותו המשחק, נזכרתי מיד בחצי גמר אליפות ארה"ב ב-2011 בין פדרר לדג'וקוביץ'. השוויצרי הוביל 4:5 במערכה החמישית והגיע למצב של 15:40 באותו המשחקון, כלומר שתי נקודות משחק על ההגשה שלו, שנחשבת לאחת היעילות בכל הזמנים. התוצאה של המשחק ידועה. נובאק הציל את הנקודות הללו, שבר בחזרה את פדרר וניצח במערכה החמישית (ובמשחק, כמובן) 5:7. הוא המשיך לגמר ובו ניצח את נדאל וזכה בטורניר. מקרה נוסף של שמיטת נקודות משחק (על ההגשה שלו) אירע לפדרר לפני מעט יותר שנה בגמר המרתק בטורניר המאסטרס באינדיאן וולס מול דל פוטרו. הארגנטיני הצליח להציל 2 נקודות משחק (אם אינני טועה) ולזכות בטורניר הראשון שלו (והיחיד, עד עתה) מסבב המאסטרס היוקרתי.

הטניס, כידוע, הוא משחק של מומנטומים, שלעתים נוטים להתחלף מהר מאוד. לאור זאת, חזרה, למשל, מפיגור של שתי מערכות בגרנד סלאמים אינו דבר נדיר כל כך (גם אם אינו נפוץ במיוחד). איבוד נקודות משחק, על ההגשה של השחקן המוביל, היא תופעה נפוצה הרבה פחות (גם אם, כמובן, היא התרחשה יותר פעמים משלושת המקרים שהזכרתי. אלה היו פשוט המשחקים שעלו בזכרוני). כל משחק הוא שונה מקודמו ומהבא אחריו ומתפתח בצורה אחרת, ולכן נתקשה למצוא סיבה אחת להסביר את התופעה. ייתכן שאחטא בפשטנות יתר, אבל סביר להניח שיש כאן שילוב של איזשהו ביטחון מופרז מצד השחקן המוביל יחד עם ירידה מאוד חזקה באותו הביטחון לאחר אובדן הנקודות, שגורמת גם להפסד במשחק בהמשך. מהצד השני, נמצא ככל הנראה איזושהי התעלות, פיזית ומנטלית כאחת, ברמות הריכוז והמשחק שניצב בפני נקודות המשחק לחובתו, שמצליח, אם לתאר זאת בצורה מעט גסה, "להיכנס לראשו" של יריבו. לעתים, נמצא גם איזשהו יסוד של מקריות במצבים האלה. הכדור יכול לפגוע ברשת, למשל, ובכל זאת לנחות במגרש של היריב וכו'.

קשה מאוד לדמיין את תחושות השחקנים המפסידים בנסיבות הללו וניתן להניח, בזהירות אמנם, כי ההרגשה להפסיד בצורה כזאת שונה מאוד מהפסד בעל אופי שונה. למשל, אם היריב שיחק טוב יותר לאורך כל המשחק. מנקודת מבט אישית, האהדה והסימפטיה שלי לפדרר רק גברה בעקבות אותו ההפסד לנובאק ב-2011. הוא המשיך לשחק טוב באותה העונה. זכה במספר טורנירי מאסטרס וסגר את העונה בניצחון בטורניר סוף השנה בלונדון, בו לוקחים חלק רק 8 המדורגים הבכירים בסבב. אין לי ספק שגם סרינה, שעברה לא מעט בקריירת הטניס שלה ובחייה בכלל, תתאושש מהדרך בה הפסידה לפישקובה ברבע הגמר ועוד נראה אותה מציחה יפה השנה.

ניסיתי לחשוב על איזושהי הקבלה למצב כזה, של "עמידה על סף הכניסה לארץ המובטחת" ולראותה חומקת, בענפים אחרים. אנסה לתת מספר דוגמאות מבלי לפרטן יותר מדי, בעיקר כדי להעיק יותר מדי על הקוראים.
דוראנדו פייטרי האיטלקי נכנס ראשון, כשהוא בהכרה מעורפלת, תשוש ומיובש בצורה קיצונית, לאצטדיון האולימפי בלונדון במשחקים האולימפיים של 1908. קהל הצופים והשופטים (ביניהם, כמדומני, סר ארתור קונן דויל) לא יכלו לשאת את המראה (הוא אף טעה בפנייה באצטדיון) ועזרו לו לחצות את קו הסיום (350 המטר האחרונים שלו באצטדיון נמשכו כעשר דקות). שני הגיע ג'ון הייז האמריקאי, שמשלחתו ערערה בצדק על העזרה הבלתי חוקית שקיבל פייטרי וערעורו התקבל.
כעבור 40 שנה, במשחקים האולימפיים של 1948, ובאותה העיר, אטיין גאיי הבלגי, צנחן בצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה, נכנס גם כן ראשון לאצטדיון האולימפי לקראת תום ריצת המרתון שנערכה ביום חם ולח מאוד. גאיי, שהוביל כמעט לאורך כל הדרך, היה תשוש ביותר. הוא נעקף על ידי שני רצים (דלפו קאבררה הארגנטינאי וטום ריצ'רדס הבריטי, שסיימו במקומות הראשון והשני, בהתאמה) והצליח בקושי רב לגרור את עצמו אל מעבר לקו הסיום כדי לסיים עם מדליית הארד, שאותה לא קיבל במעמד הפודיום, כיוון שהיה מאושפז בבית חולים.
המקרה הטראגי השלישי אירע לאחד מרצי המרתון הטובים בהיסטוריה, ג'ים פיטרס הבריטי. פיטרס היה רץ מצטיין והראשון שירד משעתיים ועשרים במרתון. במשחקי חבר העמים הבריטי (מפעל ספורט רב חשיבות, בזמנו) שנערכו ב-1954 בונקובר, פיטרס נכנס ראשון לאצטדיון, כשהיריב הקרוב אליו מרוחק כ-17 דקות ממנו. יום המרתון בונקובר היה מאוד חם ופיטרס היה כבר מעבר לאפיסת הכוחות. המראה של פיטרס היה מזעזע וקורע לב. הוא התנדנד על המסלול במשך 11 דקות, בהן עבר כמאתיים מטר, התמוטט ולא סיים את הריצה. זו היתה ריצת המרתון האחרונה שלו. הוא הודה שהוא חשש מאוד לחייו באותו המירוץ והעדיף לפרוש מספורט תחרותי בעקבות זאת.
כמובן שרב השונה על הדומה בין המקרים של רצי המרתון לפדרר ולסרינה בענף הטניס. הפיזיולוגיה שמאפיינת את הענפים היא שונה ביותר, והיא, יחד עם מזג האוויר החם בימי המירוץ, הכריעה את שלושת הרצים הללו.

ענף נוסף, שבו לעתים הובלה משמעותית נשמטת לקראת סוף המירוץ, הוא אופני הכביש. לא אציין דוגמאות מיוחדות (מתן, פאקו ועדו גילרי יוכלו לבטח להעלות סיטואציות שונות) אבל קיימים מקרים רבים מספור בו ישנה קבוצת בריחה ׁ(או רוכב יחיד) שהפלוטון "בולע" אותם ולעתים הדבר קורה מאות מטרים לפני קו הסיום. כמעט מיותר לציין, שגם כאן אין מקום להשוואה עם טניס. מעבר לדרישות הפיזיולוגיות השונות, מרבית "הבורחים" יודעים כי הסיכוי שהם ייתפסו הוא גבוה למדי והם עושים זאת מכל מני סיבות טקטיות ואף פרסומיות, לעתים (כדי לפרסם את קבוצתם).
הדבר אינו נדיר גם בכדורסל (ובמקרה הזה, כל כותבי וקוראי האתר יוכלו למצוא דוגמאות למכביר). לא אחת קורה שקבוצה אשר מובילה בפער דו ספרתי מתחילה לאבד אותו בהדרגה ובסופו של דבר מפסידה במשחק. כאן כבר אפשר למצוא מעט יותר דמיון, בעיקר בגלל המצב המנטלי שמשתנה בצורה הפוכה בקרב שתי הקבוצות.

הדוגמא הכי קרובה לטניס (לעניות דעתי), מבחינת משמעותה על המשחק, התרחשה באליפות העולם בכדורגל ב-2010 בדרום אפריקה. נבחרת גאנה קיבלה פנדל בדקה האחרונה של ההארכה, במצב של תיקו 1, מול אורוגוואי בעקבות נגיעת יד של לואיס סוארז, שהציל, למעשה, שער והורחק מהמשחק עקב מעשהו. אילו אסמואה ג'יאן היה מבקיע את הפנדל, גאנה היתה, ככל הנראה, מנצחת את המשחק ורושמת הישג היסטורי עבורה ועבור הכדורגל האפריקאי בכלל עם העפלה לחצי הגמר. התוצאה ידועה. ג'יאן בעט למשקוף ואורוגוואי ניצחה בבעיטות ההכרעה, כשלא מן הנמנע שלהחמצת הפנדל היתה השפעה מוראלית שלילית ביותר על הגנאים.

נחזור קצת לטניס ונתמקד במספר מדינות ששחקניהן לא מצליחים להגיע לצמרת הגבוהה של הענף בניגוד לעבר כשטניסאי מדינות אלה היו דומיננטיים מאוד בו.
ארה"ב – הזכייה האחרונה של טניסאי אמריקאי בגראנד סלאם היתה של אנדי רודיק באליפות ארה"ב ב-2003. מבלי לבדוק זאת, אפשר להעריך בביטחון שזו תקופת היובש (מבחינת המייג'ורס) הארוכה ביותר של טניס הגברים האמריקאי, שכלל שחקנים גדולים כמו פיט סמפראס, אנדרה אגאסי, ג'ימי קונורס, ג'ון מקנרו ועוד רבים. על פניו, הבסיס בארה"ב חזק מאוד. ישנם מתקנים, מועדוני טניס ומאמנים ברמה גבוהה מאוד. שחקנים רבים שמייצגים מדינות אחרות, חיים ומתאמנים מגיל מאוד צעיר בארה"ב והצלחתם בענף קשורה ישירות לבית הספר האמריקאי (רשימה חלקית תכלול את נישיקורי, קווין אנדרסון, אוסאקה, שראפובה, אזארנקה, טומי האס שפרש לא מזמן ועוד).
ישנם שחקנים אמריקאים לא מעטים במאיה הראשונה (ג'ון איזנר הוא הבולט שבהם בשנים האחרונות) והגעתו של פרנסס טיאפו לרבע גמר האליפות באוסטרליה היא מעודדת מאוד, אבל עדיין מעניין מאוד מדוע אין שחקנים אמריקאים בצמרת הגבוהה של הענף.
יהיה מעניין מאוד לקרוא את דעתו של מנחם על העניין.
שבדיה – מדינה שהוציאה מתוכה רשימה מפוארת של טניסאים מצטיינים כשהבולטים שבהם הם ביורן בורג, מאטס וילאנדר וסטפן אדברג. תומאס יוהנסון הוא השבדי האחרון לזכות במייג'ור, כשזכה באליפות אוסטרליה לפני 17 שנה. השחקן הדומיננטי השבדי האחרון הוא רובין סודרלינג, שהגיע לגמר אליפות צרפת ב-2009 ושנה אח"כ, אך מחלת הנשיקה אילצה אותו לפרוש בגיל צעיר, יחסית. כיום אין שחקן שבדי אחד במאיה הראשונה ולא היה אף טניסאי בהגרלה הראשית של אליפות אוסטרליה. שני הטניסאים הבכירים של שבדיה הם האחים אליאס ומיקאל ימר, בנים למהגרים מאתיופיה. שניהם צעירים ומאוד מוכשרים, שמעדיפים את משטח החימר. בינתיים פריצתם מתעכבת לעומת חלק מבני גילם, אך ייתכן כי בעתיד הם יצליחו להתקדם בצורה יותר משמעותית. גם במקרה הזה, קשה מאוד לענות מדוע טניס הגברים השבדי אינו מצליח להתרומם. גם בשבדיה ישנם מאמנים מצוינים. אחד מהם, מאגנוס נורמן (שחקן עבר מצוין שהגיע למקום השני בעולם ונאלץ לפרוש מאוד מוקדם בגלל פציעות), הצליח לקדם בצורה משמעותית את מאוד את סטניסלאס וואוורינקה ולהביאו שלוש זכיות במייג'ורס.
הבסיס בשבדיה כמובן צר יותר לעומת ארה"ב והגיאוגרפיה של המשחק התרחבה (סיבה כללית לעליית הענף במספר מדינות לעומת ירידתו במדינות שחוו בו הצלחה בעבר), אך חוסר ההצלחה של השחקנים מהמדינה הסקנדינבית בעלת המסורת מעניינת למדי.
אוסטרליה – גם רשימת שחקני העבר של טניסאי היבשת הירוקה מרשימה מאוד וכוללת ענקים כמו רוד לייבר, רוי אמרסון, פט קאש, פטריק ראפטר, לייטון יואיט ועוד רבים. יואיט היה גם האוסטרלי האחרון לזכות במייג'ור כשניצח בווימבלדון ב-2002. על פניו, ישנם כיום מספר צעירים מאוד מוכשרים כמו אלכס דה מינואר, אלכסיי פופירין, ניק קיוריוס ותנאסי קוקינאקיס, אבל נכון להיום הם לא נמצאים בצמרת הגבוהה מאוד. שני הראשונים, ובעצם כולם, הם בעלי פוטנציאל להיות שם בעתיד.
צרפת – 36 שנה חלפו מאז שיניק נואה, שבנו ג'ואקים משחק בגריזליס, זכה באליפות צרפת הפתוחה. בתקופה הזו בני ארצו לא זכו במייג'ורס. טניסאי צרפת הצטיינו עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת. העומק בטניס הצרפתי כיום הוא לא רע (זכייתם בגביע הדייויס ב-2017 והגעתם לשלבים המכריעים בשנים האחרונות יעידו על כך) ומתרחש שם תהליך הדרגתי של חילופי דורות. החל מהחלק השני של העשור הקודם, ובמשך כעשור, נמנו ארבעה שחקנים מצטיינים על העשיריה השניה (ולפרקים גם על הראשונה). אלה הם ז'ו ווילפרד צונגה, גאל מונפיס, רישאר גאסקה וז'יל סימון. אולם הם לא סיכנו, לרוב, בטורנירי המייג'ורס את הטניסאים הגדולים של תקופתם. אליפות אוסטרליה היתה טורניר מצוין עבור לוקה פוי ויהיה מעניין לראות להיכן יוכל להתקדם בעתיד.
גם תשתיות הטניס ורמת האימון בצרפת הן טובות מאוד ולכן היעדר שחקנים בצמרת הגבוהה מאוד של הענף אינה מובנת מעט.
אפשר להניח שלצד התרחבות הגיאוגרפיה של הענף, שהוזכרה, אפשר לציין את הדומיננטיות של שלושת השחקנים הגדולים, שלא מאפשרים לשחקנים האחרים להתקרב אליהם מבחינת רמת המשחק והעקביות.